קשר חדש הולך ונרקם ביניהם, קשר עדין רקום בחוט של זהב: דיוקנאות המשפחה שלו לצד אלו שלה, פורטרט עצמי שלו בצעירותו לצד אלו שלה, קופות הצדקה שלו שעליהן ציירה את האמירות החברתיות שלה, הציורים שלה עם טיפול ועיטור אורנמנטי שלו.
נטע ומיכאל אלקיים מאפשרים זה לזו וזו לזה לצייר על ציורו של האחר, לשאול דימויים ולטפל בהם, לנכס כל אחד לעצמו משהו משל רעהו. הם יוצרים על הקיר הגדול בגלריה גרפיטי יודאיקה מהדימויים של שניהם יחד. קשר המכחולים, הדימויים והאיקונוגרפיה המשפחתית, יוצר זרימה שהיא מעבר למילים, נרקם בתוך החלל, ובא לגשר על הפער, למלא את פחד החללים באהבת אב ובת.
מתוך: הגלריה, קיבוץ בארי
הקשר המשפחתי, המסורת המרוקאית והיהודית, סיפורי המשפחה, המנהגים, הסמלים היהודיים וביתם בנתיבות,
עיירתו של הבאבא סאלי, כל אלו משתקפים בעבודות נטע אלקיים ואביה מיכאל. אך יותר מכל חולשות על התערוכה ומעצבות אותה הדמויות החסרות בה, רוחות הרפאים של המשפחה – אביו של מיכאל אלקיים ואחיו.
האח הגדול שנפל בקרב, היה האמן של המשפחה ועסק במלאכות הגילוף והפיסול. עם מותו המשיך מיכאל את דרכו האמנותית בציור ועבודה בטכניקות שונות בסגנון היודאיקה הייחודי שפיתח במשך השנים. הוא יוצר כרזות, גלויות מניאטוריות, דקופאז'ים, שטיחים, כלי יודאיקה, הגדות של פסח, ברכות ופלקטים.
בגלריה תלויות העבודות בצפיפות שמזכירה את החלל הקטן והדחוס שבו עובד מיכאל בביתו. הכמות, הגודש, הצבעוניות, פרטי הפרטים, האובססיביות של העשייה המתמדת לאורך השנים, כמו באים לחפות על החסר העצום שעליו לא ניתן יהיה לעולם לפצות.
עבור נטע תהליך העבודה על התערוכה הוא חיפוש דרך להגיע אל אביה. היא בוחנת את עצמה אל מול זהותו של אביה: התפיסה שלו את הדת מול תפיסתה שלה כאשה צעירה לא דתייה, הסגנון האמנותי שלה מול הסגנון האמנותי שלו.
גרפיטי - יודאיקה בגלריית קיבוץ בארי
בין התאריכים 28.3.13-11.4.13 הציגו מיכאל אלקיים וביתו נטע, תערוכה בשם "חוט של זהב" בגלריה בקיבוץ בארי.
התמונה הזוכה במקום הראשון (מהשנה שעברה)- מגדל המים צילום: ישראל אבוטלבול.
תחרות צילום ראשונה מסוגה, יוזמה של קבוצת הצרכנות "נתיבות גרופ". מטרתה להציג זוויות שונות, חדשות וישנות של העיר נתיבות, ולייצר מאגר תמונות חדש ונגיש לכל דורש. הנושאים בתחרות באים לשקף אנשים, תרבות, טבע וסיפורי חיים, בדרך שתבטא את רוח העיר נתיבות, מזוויתו האישית של הצלם.
הערכת התמונות תתבסס על קריטריונים של אסתטיקה ושימוש אפקטיבי בטכניקות צילום שונות. התמונות הזוכות יהיו אלה שיצליחו להעביר את רוח נתיבות על תושביה, רגעים חברתיים, חפצים וטבע ברוח חיובית וחזקה.
בשיפוט התצלום תהיה הקפדה על האיכות האמנותית של הצילומים, הנושא המרכזי, כגון החיים בעיר הצעירה, צעירי נתיבות, נופי נתיבות, איכות הסביבה, עיר בתנופה, עיסוקים ופנאי של צעירי העיר, "דיוקנו" של תושב צעיר, רב תרבותיות , חינוך, חיי הלילה בעיר, טבע וספורט. כמו כן תינתן חשיבות למקוריות הצילומים ולמסר התמונה.
פרספקטיבה- תחרות הצילום של נתיבות
צלמים מקצועיים וחובבנים מוזמנים לקחת חלק בפרספקטיבה - presspectiva.
התמונה הזוכה במקום הראשון (מהשנה שעברה)- מגדל המים צילום: ישראל אבוטלבול.
תחרות צילום ראשונה מסוגה, יוזמה של קבוצת הצרכנות "נתיבות גרופ". מטרתה להציג זוויות שונות, חדשות וישנות של העיר נתיבות, ולייצר מאגר תמונות חדש ונגיש לכל דורש. הנושאים בתחרות באים לשקף אנשים, תרבות, טבע וסיפורי חיים, בדרך שתבטא את רוח העיר נתיבות, מזוויתו האישית של הצלם.
הערכת התמונות תתבסס על קריטריונים של אסתטיקה ושימוש אפקטיבי בטכניקות צילום שונות. התמונות הזוכות יהיו אלה שיצליחו להעביר את רוח נתיבות על תושביה, רגעים חברתיים, חפצים וטבע ברוח חיובית וחזקה.
בשיפוט התצלום תהיה הקפדה על האיכות האמנותית של הצילומים, הנושא המרכזי, כגון החיים בעיר הצעירה, צעירי נתיבות, נופי נתיבות, איכות הסביבה, עיר בתנופה, עיסוקים ופנאי של צעירי העיר, "דיוקנו" של תושב צעיר, רב תרבותיות , חינוך, חיי הלילה בעיר, טבע וספורט. כמו כן תינתן חשיבות למקוריות הצילומים ולמסר התמונה.
תנאי השתתפות בתחרות
א. גיל המשתתפים 120-15
ב. יתקבלו עד 3 צילומים מכל משתתף
ג. לכל תמונה יש לצרף פרטים אישיים: שם פרטי, שם משפחה, מס' תעודת זהות, מס' טלפון, כתובת מגורים,
כתובת דואר אלקטרוני, שם/ כותרת לתמונה. כמו כן יש לציין שהתקנון נקרא על ידכם והבנתם את הכתוב בו.
ד. את התמונה יש לשלוח למייל netivoth@gmail.com
ה. תאריך אחרון להגשת התמונות: 28.6.2013 בשעה 23:59
קיום התחרות מותנה במספר מינימאלי של 30 משתתפים, וועדת התחרות תהיה רשאית לבטלה אם עד ליום 10/5/2013 לא נרשם מספר הצלמים הצעירים המינימאלי, או להאריך את תקופת התחרות.
המעוניינים לקחת חלק בתחרות או לצפות בתמונות שעלו, מוזמנים להיכנס לדף התחרות בפייסבוק- פרספקטיבה presspectiva.
התמונה הזוכה במקום השני (מהשנה שעברה)- עץ זית בגלובוס צילום: הודיה מזוז.
התמונה הזוכה במקום השלישי (מהשנה שעברה)- ידיים צילום: עינב לוי.
11.4.2013 | אסתי טבת
האמנות והיצירה ליוו את יפה דדון, תושבת נתיבות במשך כל השנים, אך לא היו המוקד של עשייתה. בשנת 2002 החליטה דדון להגשים את החלום, ולצאת לדרך חדשה. מאז התמסרה כל כולה לאמנות כ- Mix-artist.
עם סגירת בית הספר בו לימדה בשנת 2002, החליטה דדון לפרוש מההוראה ולצאת לדרך חדשה, לא נודעת. ההחלטה לצאת לפנסיה מוקדמת הייתה קשורה לחלום שלה להתמסר לאמנות. הרצון הזה התבשל אצלה זמן רב אך לא יצא לפועל, ואחר סגירת בית-הספר החליטה דדון לעשות את הצעד ולבחור באמנות. "אמנות זה ההנאה שלי, יותר מבילויים, זה הדבר בשבילי" היא מעידה על עצמה.
כיום התכנים של האמנות בהם היא מתעסקת קשורים לחוויות רגשיות אישיות, לטבע ופריחה, וכן לתכנים דתיים כמו ציורי חסידים. את הקרמיקה והציור על אקוורל היא מתארת כאהובים ביותר בתוך מגוון החומרים בהם היא יוצרת. היא מוכרת מיצירותיה ומשתתפת באירועי תרבות ואמנות של הסוכנות (כדוגמת "נתיבותרבות" שהתקיים ב 24.12.12).
בנוסף ליצירה בביתה, דדון מנחה גם חוגים במסגרות שונות. התחום הזה קרוב לליבה כיוון שהוא משלב גם את ההוראה שהייתה חלק מחייה זמן רב, וכי הוא מחנך את הדור הבא לתרבות וליחס מכבד כלפי אמנות. "מלוא הסיפוק וההנאה זה היצירה עם האנשים" היא אומרת. בקרוב דדון פותחת חוג חדש בנתיבות בבית-הספר היסודי "נתיב יצחק" לבנות. היא נהנית מעצם העשייה, ושואפת להפוך את האמנות מלבד לדרך חיים, גם למקור מחיה.
בשנה האחרונה עברה דדון מיצירה פרטית ואישית לעשייה יותר ציבורית, בעקבות פרויקט "יוזמים עסק" בנתיבות בשיתוף מט"י (מרכז לטיפוח יזמות) והסוכנות היהודית. "השנה האחרונה הייתה משמעותית. למדתי להעז, להגיד כן להזדמנויות שנקרות בדרכי. למרות שאני אדם דיסקרטי, אני רוצה להיחשף, אני רוצה שיכירו את האמנות שלי". החיבור לסוכנות היהודית העניק לה את הקשר לקהילה, דבר חשוב בעיניה "עד שלא התחברתי לקהילה, לא היה לי כיוון" היא מספרת, "חיפשתי כל הזמן איך לקחת את האמנות שלי צעד קדימה ולא ידעתי איך. כשהתחברתי לקהילה, דברים קיבלו משמעות אחרת. כשמישהו יודע מה אני עושה, זה משנה ומעודד. יש אנשים שמכירים אותי ולא ידעו שאני יוצרת ואיך זה נראה, כשהם נחשפו לזה, הם ממש התפעלו".
"ברגעים של שקט, לא רק היד עובדת. יש גם התבוננות תוך כדי, האזנה למוזיקה, ושקט בראש. אז מגיעה המוזה, ואני יכולה להתמכר לזה. כשיש רצף של שקט, כל מה שאני צריכה זה כוס קפה, מוזיקה ולצייר. זה נותן לי כוח וסיפוק עצום" כך מתארת יפה דדון (57) את תהליך ההשראה והיצירה. כיום היא זוכה לעסוק באמנות במשרה מלאה, ויוצרת בביתה בצורה מגוונת; אריגה, סריגה, קרמיקה, ציור, חמר, בדים, אקוורל, צבעי מים ועוד. אך לא תמיד כך היה המצב. לקח זמן עד שחלומה להיות אמנית הבשיל והתגשם. בראיון למגזין התרבות פסאז', מספרת דדון את סיפורה האישי ועל התהליך אותו עברה.
דדון נולדה וגדלה במושב שרשרת הסמוך לנתיבות, למשפחה שהתפרנסה מרפת וחקלאות. האמנות ליוותה אותה כבר מילדותה, הרומן אתה התחיל מהבית, מאביה שאהב לצייר. "לא קראו לו אמן אבל הוא בהחלט היה מוכשר מאוד" היא נזכרת, "כל האחים שלו התעסקו באמנות בלי לקרוא לזה ככה, ואבא צייר ממש יפה, בלי ללמוד". אך האמנות לא הפכה לדרך חיים עבור אביה, מפני שבאותה תקופה זה לא היה מקובל. אביה מצא בכל זאת דרכים ליצור ולהביא את הצד האמנותי שבו לידי ביטוי, כמו לצייר דוגמאות על בדים כדי שנשים תוכלנה לרקום עליהם כמו תיק לטלית,תפילין, מפות שולחן ועוד חפצי אומנות עם מוטיבים יהודיים, מה שהיה רווח בזמנו.
עם נישואיה לעמרם דדון ז"ל, השתקעה בנתיבות בה היא מתגוררת עד היום. היא אם לארבעה ילדים וסבתא לשישה נכדים. את דרכה התחילה דדון בכלל בתחום ההוראה. למרות שהיא מתארת את עצמה כטיפוס של עשייה ולא של ספר, במשך חייה היא למדה לא מעט. היא התחילה בלימודי הוראה בבאר-שבע, בסמינר "בית צעירות מזרחי". בשנתה השלישית עשתה צעד לא צפוי, ועברה ללמוד במכללת "תלפיות" שבתל-אביב, במסלול להוראת אמנויות שלא היה קיים במכללה קרובה יותר. זה היה צעד חריג באותם זמנים, עבור בת מושב מהדרום, ילדת בית ודתיה. התחבורה והאפשרויות שעמדו בפניה לא היו זמינות וגמישות כמו היום, אך דדון לא נרתעה ובכל זאת בחרה לצאת וללמוד בעיר הגדולה. לאחר מכן עבדה תחילה כמורה בבית-הספר לחינוך מיוחד "נתיב הבנים" (שהיה ממוקם בקהילה החרדית בנתיבות) ובהמשך כמנהלת בית-הספר.
במקביל הוסיפה דדון ללמוד אמנות, במגוון תחומים. היא הקפידה להשתתף בחוגי אמנות למרות שכבר הייתה מורה במשרה מלאה ואם לשתי בנות קטנות. תחילה למדה בחוג אקוורל (ציורי מים על נייר מיוחד) שהעביר האמן מיכאל אלקיים. כשהסתיים חוג האקוורל בנתיבות, למדה בחוג קרמיקה בבית-ספר לאמנויות באשקלון. לשתי בנותיה הקטנות הייתה נוהגת למצוא פתרונות "יצירתיים" ולקחת אותן אתה ללימודים. "הן היו עושות יצירות משלהן, ואני יכולתי להתרכז ביצירות שלי" ספרה דדון, "הייתה לי מסירות נפש ללימודי האמנות, למדתי לאורך השנים ביום החופשי שלי, למרות כל העומס והדברים שהיו לי לעשות". עד היום היא מחדשת את הלימודים בקורסים שונים במכללת קיי, בכל פעם בתחום אחר. אמנות חזותית, פלסטית, וקרמיקה "אני נהנית משילוב של אמנויות, מהגיוון" הוסיפה.
האם ללכת למקום המוכר או להביא "תרבות חדשה"? השאלה הזו עולה בכל פעם מחדש בישיבות ועדת רפרטואר של אגף התרבות, לפני בחירת אירוע תרבות שיגיע לעיר.
בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתלבטת- האם המענה על הצורך והרצון של רוב התושבים הוא העניין, או שבכלל מה שמפריע לי הוא שקובעים מהי תרבות איכותית ומהי לא. לצורך הדוגמא, מי קבע שקונצרט מהווה חשיפה לתרבות טובה ואיכותית יותר מאשר הופעה של משה פרץ?
בישיבות הועדה, אני מנסה לייצג את הצד שאומר שברגע שיש תקציב, ולצערנו הוא בדרך כלל מוגבל, חשוב דווקא לענות על רצון התושבים, וזה לא הזמן והמקום בו כדאי להתחיל לחנך את הציבור, ואסביר. כבר למעלה מ-6 שנים אני חברה בוועדת רפרטואר של אגף התרבות בעיר, שמטרתה העיקרית היא להביא לידי ביטוי את כלל המגזרים והטעמים שקיימים בעיר, כאשר כל חבר בעצם מייצג קהל זה או אחר.
אירועי תרבות הם עסק יקר, על כל אירוע שמגיע לעיר מתקיימות עשרות ישיבות, בכדי לנסות להבין, בעיקר מהשטח, מה הקהל רוצה, ומה אנחנו כחברים בוועדה יכולים לעשות כדי לגרום לו לרצות. כאשר הוחלט בעבר להביא אירוע בסגנון "אחר" מתוך רצון לחשוף את הקהל לתרבות קצת שונה, הקהל הצביע ברגליים. וכמאמר השיר "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור", אז גם לא כל כך נעים לראות אולם כמעט ריק... האולם היה ריק כי זאת לא התרבות של הקהל, כי מישהו אחר בחר בשבילם. הוא היה ריק, כי אולי כשניסינו להכתיב מלמעלה במקום שלא היינו צריכים, הוכח לנו שתרבות היא משהו שצריך להרגיש הזדהות וחיבור אליו, וברגע שאין הזדהות אז גם אין קהל.
עינב לוי, בת 25 תושבת נתיבות. סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר. פעילה חברתית וחברה בועדת רפרטואר במתנ"ס נתיבות.
אחד הדברים שלמדתי מהחיים עצמם, זה עד כמה המשפט ״נבואה שמגשימה את עצמה״ הוא נכון. ברגע שמורה אומרת לתלמיד בבית ספר תיכון ״אתה תלמיד גרוע״, בסופו של דבר הוא באמת יהיה כזה. אמונה בדבר מסוים, נותנת דרייב ומוטיבציה כדי להגיע למימוש של אותה שאיפה. לא לחשוף תושבים של אזור פריפריה כזה או אחר לתרבות גבוהה, בהחלט דומה לאותה מורה שאומרת לילד "אתה תלמיד גרוע", ולא נותנת בו אמון שאכן יש בתוכו את הפוטנציאל הנדרש, שזקוק רק לעוד קצת ליטוש מבחוץ.
אני עובד בתחום הייעוץ הפיננסי למשכנתאות, שבו אנשים משלמים כסף בכדי שאייעץ להם כיצד ובאיזה אופן לקחת את ההלוואה מבחינת חלוקת הסיכונים. עד לפני שנה וחצי הייתי עובד רק באזור תל אביב, בו חשיבות לקיחת הייעוץ בנושא המשכנתא היא טאבו. לתושבים שם יש מודעות מאוד גבוהה לעניין, והם מבינים שלא יתכן שמי שנותן ללקוחות את הכסף, יהיה זה שמייעץ להם כיצד לחלק את ההלוואה במסלולים השונים. האנשים שם הבינו כבר שלבנק יש אינטרס משמעותי להרוויח כמה שיותר על חשבון הלקוחות.
כשהתייעצתי האם להביא את התחום הזה לאזור הדרום, כולם אמרו לי פה אחד- אף אחד בדרום לא ישלם אלפי שקלים עבור ייעוץ משכנתא, כאשר יש להם יועץ בבנק בחינם. אין להם פשוט מודעות לעניין בדרום, "פרימיטיביים" היא המילה שזרקו לאוויר, "לא תרבותיים". כשהתחלתי לעבוד באזור הפריפריה, והסברתי לאנשים שכדאי להם לקחת ייעוץ, וכי הם יכולים לחסוך כך הרבה כסף, התשובה הנפוצה ביותר שענו לי הייתה ״למה שאשלם כסף עבור יועץ חיצוני, כאשר יש לי יועץ בבנק בחינם!?" פשוט חוסר מודעות תהומי לתחום.
לא התייאשתי, והתחלתי לכתוב טור שבועי בעיתונים המסביר את כל הלך הרוח והחשיבה הפיננסית שמאחורי הנושא. כיום, ב״ה כמעט שאין אדם באזור הפריפריה, שלא שמע או לא מבין את היתרונות בלקיחת הייעוץ. זאת אומרת, שעצם העובדה שהאמנתי בנושא, ובכך שניתן לחשוף את הציבור בפריפריה לתחום שונה, מורכב ועם הרבה חוסר בהירות, הפכה אותו לנגיש לאנשים. והכי חשוב, שהמודעות התפתחה וכתוצאה מזה, אנשים בפריפריה זוכים לחסוך סכומים עצומים של מאות אלפי שקלים במשכנתא.
בקיצור, לדעתי הכנסת תרבות גבוהה לאזור הפריפריה היא בעלת ערך גדול ביותר. עצם החשיפה למשהו שונה ממה שאתה רגיל, פותחת עבורנו דלתות חדשות, של חשיבה ותפיסה שונה מחוץ לנורמה. אין לי ספק שההתקדמות וההתפתחות של הפריפריה מכל הבחינות, תלויה קודם כל בשינוי תרבותי, ואני מאמין שיש הרבה לאן לשאוף, להתקדם הלאה ולא להישאר במקום.
שגיא יצחק זוזוט, בן 32 תושב נתיבות, נשוי למיכל ואב לנועה בת שנתיים. עובד כמנכ״ל חברת יעוץ משכנתאות, בוגר תואר ראשון, וסטודנט לתואר שני במנהל עסקים באונ' בן גוריון בנגב.
תרבות בנתיבות:
האם לתת לציבור את מה שהוא מכיר, אוהב ורוצה, או שלפעמים יש להתאמץ ולחשוף את הקהל לסגנונות תרבות חדשים ושונים?
לקראת אירועי יום העצמאות ה-65 בנתיבות,
2013 'פאסז ©
גליון ראשון 11 באפריל 2013