top of page

על בטן מלאה

 מאת: נופר יחזקאל

מאז ומתמיד היה בי חשק עז לנסות דברים חדשים, ואולי חלקכם תופתעו לדעת שלא כל שינוי הוא לרעה. הרומן שלי עם סושי התחיל במקרה. הוא היה שם, ואני הייתי סקרנית. החלפנו מבטים, חייכנו בביישנות, היה לו יופי אקזוטי, ואני, אני הייתי רעבה מתמיד.



הרומן הפך למערכת יחסים רצינית שאף כללה נסיעות ליליות לסושיות רחוקות, כי לא היתה סושייה בנתיבות.

נקודת השיא היתה כששמעתי על joya, וכמו בחורה מאוהבת הייתי חייבת לבדוק אם הדרך לאושר אורכת בדיוק 4 וחצי דקות מהבית. במתחם השוק הישן בנתיבות, במשבצת פינתית למרגלות מדרגות הפסאז', ממוקם joya סושי בר. מיד עם הכניסה למתחם עלו בי זיכרונות נעימים. הריח, הרוכלים, החניות ובעיקר האנשים גרמו לבטן שלי לזוז, ולא רק מרעב.



תמונות הנוף שהייתה חקוקה לי בזיכרון קיבלת תפנית מעניינת, חדש לצד ישן. החנויות הוותיקות, הפלאפל הפינתי, המאפיה המקומית, המרכולית, החייט, והסנדלר המוכרים, שכנו לצד חנויות חדשות. רוח אוורירית של משהו חדש ריחפה בסמטאות השוק, and I like it. וכמובן שאחרי התיאבון, התעוררו הלבבות, או להיפך, זה לא באמת משנה, כשהתוצאות היו טעימות להפליא. בין רול סלומון ואבוקדו עסיסי, לפאתאי מקפיץ ומתקתק, ישבתי עם מאיר לשיחה צפופה על הדרך, הקשיים, החזון ובעיקר האמונה שהובילה אותו. אז תכירו, מאיר בונפד, המנצח על הצ'ופסטיקס  ובעלי joya סושי בר.



ההחלטה האמיצה לפתוח סושייה בלב השוק הישן, בהחלט מעוררת השראה. בכל זאת, לא קל להיות החלוץ צועד בראש, כשמסביב החך הקולינארי של תושבי המקום מכוון בעיקר למיינסטרים הפופולארי. חלבי, בשרי, פיצה, שווארמה.



כמו כל התחלה, הדרך לא היתה פשוטה. מאיר החל את דרכו במטבח עוד מגיל ילדות בבית. "אני זוכר שתמיד אהבתי להתעסק באוכל, אם זה לראות תוכניות טלוויזיה או לעזור לאמא במטבח. אוכל תמיד ליווה אותי בחיי. גם בצבא הייתי טבח, ולא הייתי מבשל רק ממקום של סיפוק הצורך האנושי לאוכל, אלא מבשל לשם האוכל. זה התבטא פרטים הקטנים, ולא רק במחויבות שלי להעמיד אוכל בשולחן.

עם כל זאת, והאהבה שלי לאוכל, לא רציתי למצוא את עצמי רק בתור טבח רגיל, לכן בחרתי במסלול של לימודי בישול בבית הספר תדמור".







ומהיכן התשוקה דווקא לסושי?

"במהלך הלימודים ב"תדמור" היתה לנו סדנה מעשית של סושי. מה שמשך אותי דווקא בסושי הוא היכולת לשלב בין כמה מרכיבים, לכדי יצירה אחת, ומיד היה לי חיבור. ונקודת המפנה היתה כשסיימתי את הלימודים, ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, אז החלטתי להכין סושי. לא היה בנתיבות מקום שמכין סושי, ואם זה הולך בכול מקום אז אין סיבה שזה לא ילך בנתיבות. אין משהו שאנשים לא יאכלו."


"לא קלה היא, לא קלה דרכנו"

"בתחילת הדרך רתמתי שותף עסקי ליוזמה, והתחלנו בהכנת סושי לאירועים. היינו מבשלים ביחד בבית, במטבח של אמא, ומנסים להסתדר עם מה שיש. הקושי היה גדול, מכיוון שהידע היה קיים, אבל היה קשה להוציא את זה לפועל כי מבחינה טכנית לא היו לנו את הכלים המתאימים לכך. העסק לא התקדם כמו שחשבנו, והשותפות התפרקה.

אחרי הניסיון הזה החלטתי לנסות שוב, ויצרתי קשרים עם פאב מקומי בעיר, "ברל'ה", ליצירת שופתות עסקית, כשאני מבשל בחסות ה"ברל'ה" לקהל לקוחותיו ובמקביל מפעיל בר משלוחים.



התפנית

"התפנית היה כשבאותה תקופה שברתי את שתי הידיים. מצאתי את עצמי יושב בבית, מחוסר תעסוקה, לא יכול לזוז לפחות בחודש הקרוב, במקרה הטוב, ומשועמם מתמיד. ושם נולד הרעיון של לפתוח סושייה. התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של לעסק עצמאי בעיר, מה אני צריך ומה עליי לעשות. ברגע שההחלטה היתה סופית והיה לי סכום כסף התחלתי, התחלתי לחפש מקומות אופציונאליים, ומתחם השוק הישן היה ביניהם. כשהציעו לי את החלל הפינתי הנוכחי, פה בשוק, בהתחלה לא אהבתי את הרעיון. היה ניראה לי איזור ישן, שלא קורה בו יותר מידי דברים ומי יגיע לפה בכלל?!. אבל מאוד מהר הצלחתי לראות את היופי, והפוטנציאל שיש למקום להציע והחלטתי שכדאי לקחת את הצ'אנס הזה. על השיפוצים של החנות עבדתי יום ולילה. בחלק מהעבודה נעזרתי בבעלי מקצוע אך את הרוב עשיתי לבדי יחד עם חברים ומשפחה שעזרו. וזה התוצאה הסופית, בינתיים".


העלילה לא נשמעת כל כך ססגונית וציורית (בשונה מרול המדהים הזה), אז מה משך אותך כל הזמן קדימה?
"במילה אחת. חלום. היה לי הרבה זמן שבו החלום הזה קינן לי בראש. תמיד רציתי להיות עצמאי, לא לעבוד עבור מישהו אחר, אלא לעשות בשביל עצמי. לא רציתי להתברג למערכת שבה אני יהיה שכיר, שעלול להתעורר מחר בבוקר ויכולים לפטר אותי. החלום הזה לעסוק במה שאתה אוהב ולהיות אדון לעצמך הניע אותי כל הזמן. ופה טמון גם הקושי, הרבה זמן עבר, זמן שעמדתי מהצד והזמן המשיך לזוז קדימה ואיתו הזמן האבוד שהחלום עלול להתפספס. הגעתי לנקודה שהייתי חייב להחליט "כאן ועכשיו", אם אני הולך על זה או לא. נכנסתי ליוזמה הזאת עם גישה ליבראלית ופתוחה, היה לי את הידע והייתי מוכן לקבל וללמוד מכל אחד ובעיקר מעצמי."

 



מה מניע אותך?
"אמונה. אמונה בעצמי, לא לפחד להגשים את החלום ולהיות מה שאני רוצה להיות ותמיד לשאוף קדימה. ובעיקר אמונה בכוח עליון. יש יד מכוונת מלמעלה ועל האדם לעשות את כל ההשתדלות כדי להצליח, ועל זו מנצחת מלמעלה השגחה פרטית. בסופו של דבר הכול מתחיל באמונה. תמיד עולה לי הפתגם בראש של "מעז יצא מתוק", אם אדם לא סובל בדרך לא היה לו מניע להמשיך קדימה ולהגיע למקום יותר טוב".



חזון אחרית הימים?
"להמשיך להתפתח מבחינה עסקית, לפתוח סניפים, להקים רשת ולהתקדם כל הזמן קדימה. ההתחלה תמיד קשה אבל באמצעות התמדה, כוח רצון,חלום ואמונה הכול יכול לקרות. צריך לעבוד קשה כדי לקצור בסוף את הפירות וליהנות מהם. דברים גדולים מתחילים בחלומות של אנשים קטנים".

המילים החמות היו שובות לב, לא פחות מהאוכל. קל לראות את התשוקה בעיניים שיש למאיר כשהוא מספר על הדרך להגשמת החלום, לא פחות מהאהבה שהוא משקיע בכל הפרטים, קטנים כגדולים. היחס לעובדים, החיוך המזמין ללקוחות, וברכת השלום לעוברים והשבים. המסע אחרי הסושי חשף בפניי מתחם שוק, שוקק, פעיל ותוסס שמבקש להחזיק עטרה ליושנה, אנשים, ובעיקר חלומות. מסתבר ששווה להקשיב לבטן.

JOYA - סושי ונודלס בר נתיבות

JOYA - סושי ונודלס בר נתיבות

JOYA - סושי ונודלס בר נתיבות

חומר רקע

במתחם השוק הישן בנתיבות, במשבצת פינתית למרגלות מדרגות הפסאז', ממוקם JOYA סושי בר

חמישים סטודנטים השתתפו בתחרות עיצוב רקע לאתר פסאז', צפו ברקעים שהוגשו וברקעים הזוכים

מאת: נעמה משאלי

שיתוף פעולה בין מגזין פסאז' למחלקהלתקשורת אינטראקטיבית במכללת ספיר,הוליד את תחרות הרקעים 2013.

במסגרת התחרות התבקשו הסטודנטים לעצב רקע לאתר ברוח המגזין –"תרבות ויצירה בנתיבות". עשרת הרקעים הזוכים יזכו לככב כרקע האתר. למרות שרוב הסטודנטים אינם מכירים את נתיבות, הם יצרו מגוון עשיר של רקעיםהנוגעים ברבדים שונים של חיי התרבות בעיר ובאזור.



במקום הראשון זכה שניר בוחניק (25), ברקע שעיצב מיוצגים בצורה טיפוגרפית מנעד האוכלוסיות הרחב בעיר נתיבות. בוחניק עוסק בתחוםהעיצוב מגיל צעיר והגיע לספיר כדי להתמקצע ולהתפתח. בעבודתו הוא מביט עלהעיר נתיבותכ מכלול, בראייה רחבה, ולא מתמקד בתחום אחדבעיר כמו מבנה או דת.

"אני מאד אוהב טיפוגרפיה, ומאמין שכל סוג של גופן מייצג משהו" מספר בוחניק, "נתיבות מבחינתי מאחדת יחד הרבה סגנונות- עיר קודש מצד אחד, עם אוכלוסייה צעירה ותוססת. העיצוב מייצג את מגוון האנשים בנתיבות דרך פונטים שונים; כתב הקודש מייצג כמובן את הפן הדתי, הפונטים המרובעים בגווני אפור, מייצגים את האוכלוסייה המבוגרת יותר, והפונטים העגולים והגדולים מייצגים את הדור הצעיר והמתחדש באמצעות דינמיות וצבעים חיים כמו טורקיז. האותיות אמנם שונות אחת מהשנייה, אבל בעצם בפוזיציה הן נמצאות אחת בתוך השנייה, כך שנוצר בידול ושילוב גם יחד".


עולם התקשורת האינטראקטיבית מהווה תחום רחב ומרתק של יצירה העומד בפני עצמו. יוזמי התחרות הם רני רדזלי, ראש המחלקה לתקשורת אינטראקטיבית, ונוי שופן, בוגרת המחלקה ומעצבת המגזין. התחרות נועדה לחשוף את המגזין לקהלים נוספים ולאפשר לסטודנטים להתנסות בעיצוב של רקע לאתר מגזיני.



רדזלי, המשמש כראש המחלקה משנת 2008, ובעל סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי מסביר כי "עולם היצירה והתרבות ועולם התקשורת האינטראקטיבית נפגשים ואף חופפים" וממשיך, "התקשורת האינטראקטיבית משתלבת במדיום התקשורת הדיגיטלית וכוללת תחומים מגוונים כגון עיצוב גרפי, צילום, וידאו, תכנות, אנימציה אינטראקטיבית וסאונד. כוחו של התחום הוא בתפוצה הרחבה ובזמינות שלו. בגלל התפוצה הרחבה והנגישות של התחום, יש בכוחו לחולל שינוי ולהגיע לקהלים רחבים יותר ובזמן קצר יותר".



כראש מחלקה במכללת ספיר- אתה מרגיש שלמעצבים בדרום יש אמירה וסגנון ייחודי אותו הם מביאים עימם?
"ברמה הוויזואלית- לא, מעצבים בדרום אינם מזוהים עם סגנון עיצוב מסוים. מרחב היצירה של תחום התקשורת האינטראקטיבית הוא וירטואלי ואין חשיבות למיקומו הפיזי של היוצר. מה שמייחד את יוצרי הדרום הם הנושאים שבהם הם עוסקים. אני מאמין כי נושא המצב הביטחוני ביישובי עוטף עזה, מעסיק יותר יוצרים מהדרום מאשר יוצרים החיים במקומות אחרים".


האם לדעתך התחום של תקשורת אינטראקטיבית מפותח מספיק באזורנו?
"לצערי לא. מרביתם של בוגרי המחלקה עוזבים את האזור מיד עם תום הלימודים ומחפשים עבודה באזור המרכז. בודדים מוצאים ובכלל מחפשים, עבודה בתחום בדרום. עידוד יצירה מקורית צריכה להגיע מאנשי יצירה החיים באזור, הם אלה שיכולים וצריכים להרים את הכפפה".

 



הרקעים הזוכים:

שניר בוחניק

מנעד האוכלוסיות הרחב בעיר נתיבות מיוצגים בצורה טיפוגרפית

ג'וליאן דריקז

צילום מלמעלה של מדרכות פריז בכל צד יש חמסה שמסמלת את נתיבות

אלכס לייבוביץ'

מפת העיר מייצגת אייקונים תרבותיים

טל ביינר

איור של נתיבות באלמנטים מאפיינים

שני לוי

השראה מקרמיקה אוטנטית ערבית ופסיפס.

סמדר שלהבת

קיר חמסות בעיר מסורתית

חני אוישר

צבעוניות כתרבות מגוונת ומחברת

דנה סילברמן

רקע בהשראת מרצפות ובדים אותנטיים

שני מור יוסף

קולאז' תרבות קל

ליאור יוסף

בניינים ישנים לעומת חדשים, נתיבות כעיר מתפתחת

תודה מיוחדת ליחידה למעורבות חברתית במשרד הדיקן שפינקו את הזוכה בשובר זוגי לסרט בסינמטק וארוחת ערב בקפה יעל בשדרות ולרני רדזלי, ראש המחלקה על שיתוף הפעולה.

 רני רדזלי

 

רקעים נוספים שהשתתפו בתחרות:

אנשים שקופים אינם נראים

מאת: ירון סמימי

בעקבות קריאת והפנמת דו"ח העוני של הביטוח הלאומי שפורסם בסוף הרבעון הראשון של 2013.

מאחורי הדו"ח שמעלה נתונים מספריים קשים יש גם אנשים, והרבה. בישראל 1.8 מיליון אנשים עניים, מהם 860,900 ילדים.

24 אלף ילדים הצטרפו רק בשנה שעברה למעגל העוני. בימים אלו כשאנו עדים לאותם מספרים כואבים ולא נתפסים, יוצאות

עוד ועוד גזרות מבית היוצר הקפיטליסטי של ביבי ולפיד. גזירות שהושתו עלי ועל רוב עם ישראל, מעמד בינוני שאולי עוד מעט יהפוך למעמד העני...

אנשים שקופים אינם נראים
שכן הם בסך הכל עניים



אנשים שקופים קולם אינו עולה
בטח ובטח שאינו מקבל מענה

אנשים שקופים בעלי רגשות

אך רחמנא ליצלן בלי דרישות

אנשים שקופים קולם בקלפי לא נספר

שכן מסתמא הם יצביעו לנבחר

אנשים שקופים נוברים בלילות בשאריות השווקים
מחפשים לסעוד את לבם במעט ירקות ולא מטעמים



אנשים שקופים אינם נראים
.שכן הם בסך הכל עניים

העונה החמישית של "האח הגדול" נפתחה וכבר החלה לעורר תגובות חזקות. 

 

להלן מדגם דעות העונה על השאלה:
"האח הגדול", תוכנית בידור לכל דבר או פורמט טראש רדוד?

מתנגדת // האח הגדול היא תוכנית שמוציאה מאנשים דברים שבמצב אחר ייתכן שהם לא היו מעיזים להוציא, או שהם לא מודעים שהוא קיים בכלל. ניקח כדוגמא את יצר המציצנות: הוא קיים אצל כולנו, אבל עד שהתחילו תוכניות הריאליטי, אנשים לא העזו לבטא אותו בפומבי.

למעשה מציצנות במקרים מסוימים נחשבת כעבירה על החוק. במסגרת הטלוויזיונית המציצנות מקבלת אישור, דבר שלא סותר את העובדה שהיא שלילית. דוגמא אחרת לדברים שהאח הגדול מוציא מאנשים, שבלעדיו הם לא היו מעיזים להוציא, היא בחירת המשתתפים הקיצוניים על-ידי ההפקה. זה די שקוף שההפקה בוחרת אנשים שיווצרו ביניהם חיכוכים ואפילו מריבות כדי להעלות את הרייטינג.

אבל על הדרך היא גורמת לצופי התוכנית לפתח תפיסה קיצונית לגבי הקבוצות שהמשתתפים האלו מייצגים לכן אני חושבת שההשפעה של בחירת ההפקה היא רחבה יותר מסתם להשיג רייטינג. האח הגדול למעשה מאפשרת 'גלישה' למקומות שהחברה לא הייתה מגיעה אליהם בלעדיה, בגלל המעטה הפומבי.



ארחיק לכת עוד יותר, האח הגדול בעיני היא כמו מפלצת שמזינה את עצמה. נותנים לה פתח והתופעה פשוט הולכת וגדלה, תופסת תאוצה. בהתחלה קצת מתביישים, קצת נגעלים אפילו, מתנגדים לרעיון של הרמה הירודה הזו. ואז מתרגלים ואפילו מעיזים לדבר על זה בגלוי. אנשים מדברים על התוכנית ברחוב ובמקומות מפגש, דנים במה הדיירים עשו אתמול בלילה ופתאום אני, שלא רואה בכלל את התוכנית, שלא ממש יודעת על מה מדובר, מוצאת את עצמי בתוך הסיפור הזה. נשאבת אליו. ככה התופעה תופסת תאוצה .וזאת גם אחת הדרכים שגורמות למפלצת לגדול

כשאני אומרת מפלצת אני לא מדברת רק על האח הגדול אלא על כל תרבות תוכניות הריאלטי הרדודות. זאת מפלצת שלא יודעת שובע, ככל שנותנים לה לאכול היא גדלה ונעשית רעבה יותר. האח הגדול היא רק תוכנית ריאלטי אחת מבין רבות. אלה תוכניות שמעצימות קרעים ויריבויות בין אנשים, מחזקות סטריאוטיפים והופכות את השיח היום יומי לרדוד וריק מתוכן. הן צצות חדשות לבקרים, מכניסות לתודעה שלנו סלבריטאים חדשים, שבתקופות אחרות לא היו נותנים להם אפילו לא שניית שידור אחת, שלא לדבר על 15 דקות....



אסתי טבת, בת 30 תושבת נתיבות. בוגרת תואר ראשון וסטודנטית ללימודי תרפיה באומנות. שותפה בפרויקט "בוחרים מחר" ואחת ממקימות מגזין פסאז'.

________________________________

 

מתלבט // האח הגדול הוא לכאורה ניסוי חברתי אנתרופולוגי  שבא לבדוק איך מתנהגים אנשים שלא נפגשו מעולם האחד עם השני, כאשר המתמודד ה"חברתי" ביותר אמור (כך לפחות על פי ההיגיון) להישאר אחרון ולנצח. אך בפועל האח הגדול היא בעיקר תכנית שמקדשת ומעצימה עימותים בין האנשים החריגים והשונים שבנו.

כמעט כל האנשים שמגיעים לתוכנית הזאת מגיעים עם תווית מסוימת: השמאלן האתאיסט והדתיה הבורה. הימני והערבי. המזרחי העילג והאשכנזייה המתנשאת. האתיופית והגזען. תוסיפו לבית את הדוגמנית הטיפשה, פעילת השמאל הקיצוני ומרוקאית בהריון, ותקבלו  במקרה הטוב מתכון לסרט בורקס.

הפקת התוכנית נהנית להדגיש את החריגות ומעצימה ויכוחים שלרוב מתפתחים למריבות ברמה האישית. בעונות הראשונות חולקו כדורים פסיכיאטרים שהקצינו את התגובות של המתמודדים.  פעמים רבות משודרות אמירות גזעניות ושוביניסטיות כמעט ללא צנזור ואנחנו מדברים על ערוץ 2, על בסיס שבועי, בשעות צפיות שיא! מאחר ששעת השידור היא "שעת שיא" ומאחר שהתוכנית מאוד פופולארית, ילדים צופים בה ומה שהם לומדים זה שאפשר להצליח רק באמצעות תככים מזימות ושקרים, בדיוק כמו באח הגדול. כן בדיוק כמו באח הגדול.

אם שם עושים חרם על חלק מדיירי הבית, אפשר לעשות אותו דבר גם בכיתה על ילד פחות אהוב.

האח הגדול היא סוג של מראה לחברה הישראלית. לצערנו זוהי מראה עקומה שממחישה  לנו את העובדה שאנחנו הישראלים "אוהבים לראות אש".

ועדיין, בכל ראשון ושלישי, אני מוצא את עצמי יושב מול הטלוויזיה, ומתחיל לראות בהנאה את התוכנית שאני כל כך אוהב לשנוא. למה? כי גם לי, כישראלי, יש כנראה יצר מציצנות ששואב הנאה מהצפייה בתוכנית...



אלי אזרד, בן 29 יליד נתיבות. חובב ספורט, ועובד בחברת הסלולאר סלקום כמומחה מחשבים. 

זאת שבעד // אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל אני בעד. לאחרונה כולם יוצאים בקריאה נגד תוכנית הריאליטי האח הגדול, אבל אני לא מתביישת להודות- אני מכורה.

כשאני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך ומעייף, הדבר הראשון שבא לי לעשות זה לשבת על הספה מול הטלוויזיה ולנוח. ואז כשאני נזכרת שיש היום האח הגדול- ההנאה הופכה גדולה הרבה יותר. התוכנית מספקת לי אסקפיזם מעולה לשעות הערב, ומשלימה

לי בדיוק את הבידור שחסר לי כדי לסגור את היום.

ברור שאני מנויה גם לערוץ 20 כדי לא לפספס שום רגע, ולבחון את ההתנהלות בבית האח מעבר למה שמשודר בערוץ 22.



להיות זבוב על הקיר, בבית כל כך טעון רגשית, מאפשר לי לבחון את התנהגותם של בני אדם בסיטואציות שונות, מה שהופך את הצפייה לכל כך מרתקת. החיבור בין סוגים כל כך שונים של אנשים, בעלי דעות מגוונות, מביא לידי ביטוי ריבוי קולות ומעלה לשיח הציבורי נושאים יום יומיים חשובים שיש לדון בהם, בכל הנוגע לחברה הישראלית, נושאים שאולי בהעדר התוכנית לא היה עיסוק בהם כלל.

האנשים שנכנסו לבית האח הגדול בחרו לקחת חלק בתוכנית, וידעו מראש את ההשלכות לכך. מבחינתי אין זה פסול לצפות בתוכנית (ואפילו כדאי), בייחוד מפני שחלק נכבד מהצופים, הם אלו היוצאים לו קריאות נגדה.

נוי שופן, בת 26 מאשקלון. מעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת אינטראקטיבית וסטודנטית לתואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר. שותפה בפרויקט "בוחרים מחר" ואחת ממקימות מגזין פסאז'.

__________________________________

מבקר וצופה // עשרת הגברים שבזירה היו חייבים

להילחם עד מוות, זכות בחירה לא נתונה להם. חייהם מחוץ  לזירה אינם זוהרים יותר מאשר אחד משני הגורלות שמצפים להם – מוות אלים או חירות, ממון

רב והערצתם של האספסוף. כאשר הם נכנסים לזירה, הם מופתעים מההמון, אבל יצר ההישרדות מחייב

אותם להתעלם מהקהל המריע, ולהילחם האחד בשני. לעומתם, שחקני התיאטרון רצו לרגש, להצחיק, אולי אפילו לגרום לבכי. מיטב המוחות היוונים ישבו וכתבו הגיגים וחרוזים, רוקמים עלילות וסיפורים שריתקו את הקהל למושבי האבן של האמפיטאטרון. 



התיאטרון היווני והגלידאטורים הרומאים הם ענפי הבידור האנושי הממוסד הקדומים ביותר. זה מה שאנחנו אוהבים כבני אנוש – דם,יזע, דמעות, אכזריות, תככים ומזימות. לימים הפכו הקומדיות והטרגדיות היוונית ל'סיינפלד' ו'לבובה פראית'. הגלדיאטורים, שבויי מלחמה או עבדים חסונים, הוחלפו בשחקני כדורגל שהגיעו  כמיטב מסורת הספורט מפבלות עלובות בריו דה ז'נרו ומשכונות פועלים קשיי יום במנצ'סטר.


הגיעו ההולנדים, ופיצחו את השיטה – את הזירה המאובקת המירו בוילה עם בריכה, אבל כזאת שעדיין תגרום מספיק לחץ על היושבים בו כדי שהג'יפה תצא מהם. העלילה נרקמת מעצמה, אין צורך בתסריטאים. הצורך שלנו בדם אנושי מסופק שלושה חודשים ברצף, רק תהיה מנוי לערוץ 20 וליד טלוויזיה.


וזה מה ומי שאנחנו. חיות צמאות דם. אבל של האחר. זה מה שמבדר אותנו, דרמות, מאבקי כח, סיפורי אהבה וקנאה, הכל נמצא שם, במראה החד צדדית שבקיר. שם אנחנו יכולים לספק את כל היצרים מהם אנחנו מתביישים. אין כאן מציצנות – כל הנוכחים כאן מודעים למצלמות, וזה אולי מה שהופך את העסק לכה כוחני – מי יכול לצאת פראייר כשהאומה צופה בך? האח הגדול הוא כל מה שמבדר אותנו כבני אדם, אך אנו מתביישים בו כבני תרבות. בסופו של יום, אני כמו רבים מאיתנו, מתיישב מול הטלוויזיה וצופה במה שהיא מציעה לי- באח הגדול.



יואן בן חיים, בן 27 מתגורר בדורות. תחקירן במחלקת האקטואליה של רדיו דרום 101.5,

סטודנט לתקשורת במכללת ספיר. כמו כן, כותב לירחון האגודה "פנסח".


 

ילדי המלחמה- פרויקט תיעוד סיפורי חיים

"ללא עבר לא יהיה לנו הווה או עתיד, כשהפנמנו את זה נפל האסימון- אנחנו חייבים לעשות משהו" כך מתאר קוסטנטין    

  מונסטריסקי (25), זה מה שהניע אותו לקחת חלק בפרויקט ייחודי שנותן כבוד לדור הולך ונעלם   

מאת: אסתי טבת

קבוצת המנהיגות  "רו"ח צעירה" (רצון ושינוי חברתי) המורכבת ברובה מצעירים תושבי נתיבות, חלקם דוברי רוסית, החלה את פעילותה בפברואר 2011  ויזמה בשנה האחרונה פרויקט מרשים של תיעוד סיפורי החיים של אחד-עשר וויטרנים וניצולי שואה, יוצאי ברית-המועצות לשעבר. סיפוריהם של הווטרנים החיים בנתיבות אינם מוכרים לציבור בעיר, וחלק ממטרת הקבוצה הייתה לחשוף אותם ולתעד את סיפוריהם. במהלך השנה ראיינו חברי "רו"ח צעירה" את הווטרנים וניצולי השואה, ומהראיונות הפיקו ספר וסרט תיעודי תחת השם "ילדי המלחמה", שני אלו הועברו ל'יד ושם' לצורך תיעוד ושימור.

 

שיא הפרויקט היה אירוע חגיגי שנערך בקונסרבטוריון העירוני נתיבות ב 7.5.13, במעמד חגיגי של ראש-העיר מר יחיאל זוהר וסגנו מר איליה אטינגר. במהלך האירוע הוקרן הסרט התיעודי שחברי הקבוצה הכינו יחד עם הווטרנים והניצולים, בנוסף הושק ספר המרכז את סיפורי החיים שנאספו. 

 

מונסטירסקי, אחד מחברי קבוצת "רו"ח צעירה", שיתף את מגזין פסאז' בחוויותיו האישיות כצעיר שהשתתף בפרויקט ולקח חלק בהכנות לאירוע המרגש.

 

 

חברי רו"ח צעירה

 

למה בחרתם דווקא להתמקד בסיפורי החיים של הווטרנים וניצולי השואה יוצאי ברית המועצות? יש משהו שמייחד אותם מניצולי שואה אחרים?

אין איזשהוא הבדל בין הווטרנים וניצולי השואה יוצאי ברית-המועצות לאחרים, בחרנו בהם בגלל שזה קרוב אלינו, הרי רו"ח צעירה היא קבוצה של חבר'ה דוברי רוסית (לא רק דוברי רוסית, אבל זה הרוב). בנוסף, היתה לנו מטרה נוספת שהיא לגשר בין הדור המבוגר לצעיר והיה לנו מאוד חשוב לעשות פרויקט שיהיה קשור למטרה הזו. הפרויקט באמת הצליח לרתום צעירים לעשייה שמשותפת עם מבוגרים, כך שהמטרה הזו הושגה וזה דבר מבורך. האירוע שהיה ב 7.5 הוא רק ההתחלה, זה הפיילוט שלנו ובשביל כולנו זאת הפעם הראשונה שאנו עוסקים בפרויקט כזה, אז החלטנו להתחיל בקטן, במקום שקרוב לליבנו כדי שיהיה לנו קל בפעם הראשונה. בחרנו מספר התחלתי קטן של משתתפים באופן שרירותי כדי שהפרויקט יוכל להמשיך ולהרחיב את עצמו בשנה הבאה, גם בקרב האוכלוסיה הרוסית וגם באוכלוסיות אחרות. יש לנו חזון לפתוח חדר הנצחה ואפילו מוזיאון חיים של הגיבורים מחיי היום יום. בזמן הפרויקט גילינו שישנם מאגרים של תיעודים שעשתה העיריה כשהעולים רק הגיעו ועכשיו יש גם את מה שאנחנו עשינו כך שיש סיכוי שהחזון שלנו יתממש.

 

למה לדעתך הסיפורים של הווטרנים וניצולי השואה לא התפרסמו עד עכשיו?

כל יום אנו שומעים על הזנחה ומצבם הקשה של הדור המבוגר וניצולי השואה הווטרנים לא נמלטים מהגורל הזה. לכן זה לא מפתיע אותי שעד כה אף אחד לא התענין בסיפור שלהם, אין מספיק כבוד לדור המבוגר. זה כמובן לא גורף, ישנה התעניינות בסיפורי הגבורה של הווטרנים וניצולי השואה אבל לא כזאת שמובילה לתיעוד ושימור של ממש. לכן הפרויקט שלנו מיוחד במינו, הוא עושה משהו שלא היה עד עכשיו.

 

איך היה לך כצעיר, שלא חווה את הקשיים האלו, להיפגש עם ניצול שואה שנושא זיכרונות קשים?

המפגש עם כל אחד מהם הוא יחודי ומרגש בכל פעם מחדש. מדובר באנשים צנועים, שמציעים מהמעט שיש להם כשאתה נכנס לביתם. לצערי זה דור שהולך ונעלם ואיתו הערכים של הדור שנעלמים גם הם לאט לאט. אבל זה לא המפגש הראשון שלי עם הסיפורים האלו, עם ניצולי שואה. אני מכיר את זה מקרוב. הסבים והסבתות שלי ברחו מאוקראינה לאוזבקיסטן ברכבת האחרונה לכן יצא לי לשמוע סיפורים. גם בתור מישהו שגדל בקהילה רוסית יוצא לך לשמוע ולראות הרבה סיפורים ותיעודים על זוועות מלחמת העולם השניה ולמרות זאת בכל פעם המפגש חדש ומרגש ביחודיות שלו.

 

ספר איך היה לבקש מהווטרנים וניצולי השואה לחשוף דברים כ"כ אישיים שלהם?

זה היה סוג של מעמד כבוד, לקבל מהם דבר כל-כך יקר. יש בזה גם אחריות מסויימת, הם הפקידו בידי את סיפור חייהם ואני מחויב לשמר אותו בצורה הכי טובה שאפשר. לכן אנו עובדים בשיתוף עם "יד ושם" כדי לקבל מהמומחיות שלהם וגם כדי שיהיה המשך לדברים, הסיפורים יעברו לשימור אצלם.

 

האירוע החגיגי שנערך בקונסרבטוריון העירוני בנתיבות 

 

למה בחרתם דווקא להתמקד בסיפורי החיים של הווטרנים וניצולי השואה יוצאי ברית המועצות? יש משהו שמייחד אותם מניצולי שואה אחרים?

אין איזשהוא הבדל בין הווטרנים וניצולי השואה יוצאי ברית-המועצות לאחרים, בחרנו בהם בגלל שזה קרוב אלינו, הרי רו"ח צעירה היא קבוצה של חבר'ה דוברי רוסית (לא רק דוברי רוסית, אבל זה הרוב). בנוסף, היתה לנו מטרה נוספת שהיא לגשר בין הדור המבוגר לצעיר והיה לנו מאוד חשוב לעשות פרויקט שיהיה קשור למטרה הזו. הפרויקט באמת הצליח לרתום צעירים לעשייה שמשותפת עם מבוגרים, כך שהמטרה הזו הושגה וזה דבר מבורך. האירוע שהיה ב 7.5 הוא רק ההתחלה, זה הפיילוט שלנו ובשביל כולנו זאת הפעם הראשונה שאנו עוסקים בפרויקט כזה, אז החלטנו להתחיל בקטן, במקום שקרוב לליבנו כדי שיהיה לנו קל בפעם הראשונה. בחרנו מספר התחלתי קטן של משתתפים באופן שרירותי כדי שהפרויקט יוכל להמשיך ולהרחיב את עצמו בשנה הבאה, גם בקרב האוכלוסיה הרוסית וגם באוכלוסיות אחרות. יש לנו חזון לפתוח חדר הנצחה ואפילו מוזיאון חיים של הגיבורים מחיי היום יום. בזמן הפרויקט גילינו שישנם מאגרים של תיעודים שעשתה העיריה כשהעולים רק הגיעו ועכשיו יש גם את מה שאנחנו עשינו כך שיש סיכוי שהחזון שלנו יתממש.

 

למה לדעתך הסיפורים של הווטרנים וניצולי השואה לא התפרסמו עד עכשיו?

כל יום אנו שומעים על הזנחה ומצבם הקשה של הדור המבוגר וניצולי השואה הווטרנים לא נמלטים מהגורל הזה. לכן זה לא מפתיע אותי שעד כה אף אחד לא התענין בסיפור שלהם, אין מספיק כבוד לדור המבוגר. זה כמובן לא גורף, ישנה התעניינות בסיפורי הגבורה של הווטרנים וניצולי השואה אבל לא כזאת שמובילה לתיעוד ושימור של ממש. לכן הפרויקט שלנו מיוחד במינו, הוא עושה משהו שלא היה עד עכשיו.

 

איך היה לך כצעיר, שלא חווה את הקשיים האלו, להיפגש עם ניצול שואה שנושא זיכרונות קשים?

המפגש עם כל אחד מהם הוא יחודי ומרגש בכל פעם מחדש. מדובר באנשים צנועים, שמציעים מהמעט שיש להם כשאתה נכנס לביתם. לצערי זה דור שהולך ונעלם ואיתו הערכים של הדור שנעלמים גם הם לאט לאט. אבל זה לא המפגש הראשון שלי עם הסיפורים האלו, עם ניצולי שואה. אני מכיר את זה מקרוב. הסבים והסבתות שלי ברחו מאוקראינה לאוזבקיסטן ברכבת האחרונה לכן יצא לי לשמוע סיפורים. גם בתור מישהו שגדל בקהילה רוסית יוצא לך לשמוע ולראות הרבה סיפורים ותיעודים על זוועות מלחמת העולם השניה ולמרות זאת בכל פעם המפגש חדש ומרגש ביחודיות שלו.

 

ספר איך היה לבקש מהווטרנים וניצולי השואה לחשוף דברים כ"כ אישיים שלהם?

זה היה סוג של מעמד כבוד, לקבל מהם דבר כל-כך יקר. יש בזה גם אחריות מסויימת, הם הפקידו בידי את סיפור חייהם ואני מחויב לשמר אותו בצורה הכי טובה שאפשר. לכן אנו עובדים בשיתוף עם "יד ושם" כדי לקבל מהמומחיות שלהם וגם כדי שיהיה המשך לדברים, הסיפורים יעברו לשימור אצלם.

 

 חברי רו"ח צעירה עם הווטרנים וניצולי השואה

שרתאר את אירוע השיא של הפרויקט, בו הושקו הסרט והספר. האם אתה רואה אותו כהצלחה? אתה מרוצה?

האירוע היה מוצלח. מעבר לסיפורי החיים שאספנו ותעדנו למטרת שימור, האימפקט של המפגש בין הדור הצעיר לדור המבוגר היה גדול ממה שציפינו, אז כן, אני מרוצה. האולם היה חגיגי, הייתה אווירה חגיגית, שמחה אבל גם מהולה בכאב. האולם היה מלא עד אפס מקום, אני אישית עמדתי. אורחי הכבוד הגיעו בלבוש מאוד מוקפד וחגיגי, מה שהראה לנו עד כמה הם מייחסים חשיבות לאירוע, כמה זה משמעותי עבורם. זה ריגש אותי מאוד, אני חושב שהם מאוד התרגשו ואפילו נהנו מהכבוד ורגע התהילה שהם קיבלו.

 

 

הפרויקט המיוחד לא היה יוצא לפועל ללא שיתוף פעולה ותמיכה של עיריית נתיבות, מרכז צעירים נתיבות - רשת המרכזים הקהילתיים בנתיבות,  עתיד במדבר, שותפות 2000, קרן לוי לאסן, קרן ג'נסיס, קרן הקהילה היהודית של לוס אנג'לס, יד וישם, קרן אבי חי ושותפות נתיבות-פילדלפיה. 

2013 'פאסז © 

bottom of page