top of page

הוזמנתי לגלרייה בה מוצגים פריטי אומנות של אמנים אזוריים, כשנכנסתי למקום התמלאתי אהבה אל העומק והטוהר הקיימים באומנות. בעודי מסתובב בין פריטי הגלריה נתפסו עיני במיצג מיוחד במינו – תכשיט עשוי עלים כסופים הנראים כעלים אמיתיים לחלוטין. לא עלה בדעתי שהאישה שנמצאת ממש מאחורי - זו שבוחנת מיצג של אמן אחר, זו הרגועה בעלת אורך הרוח והשיער הקצר, היא זו שבעצם יצרה את המיצג המיוחד הזה.

בתמונה: נועה קרייתי

בעבודות יד למיניהן. ברגע שגילתה את עולם הצורפות, היא נשביתה בקסמו.
מאז חל מהפך בחייה – היא עזבה את כל עיסוקיה הקודמים והצורפות הפכה למקור הנאה ופרנסה כאחד.
קרייתי היא בוגרת המרכז הטכנולוגי לתכשיטנות ולאחר סיום לימודיה השתלמה בעבודה לצד צורף אומן,ומזה שנים היא עובדת כמעצבת וצורפת באופן עצמאי.

בתמונה: אחת מהיצירות של נועה קרייתי

עיצוביה מושפעים מאופייה של מדינת ישראל כמדינת הגירה בעלת שורשים עתיקים, ובעבודותיה משולבים צדדים אתניים, עתיקים ומודרניים גם יחד.
היא צורפת בכסף, בזהב ובשילוב אבנים
תכשיטיה ייחודיים ומוקפדים, עשויים בעבודת יד ובמגוון טכניקות.

בתמונה: אחת מהיצירות של נועה קרייתי

"בכדי להכין תכשיט מסויים אני משתמשת בפלטה של מתכת שאינה מעובדת כלל" מסבירה קרייתי את טכניקת עבודתה, "אני מעצבת את המתכת כראות עיני ולאחר מכן מכינה את התכשיט".

ההשראה והבסיס לעבודותיה מגיעים מעולם הטבע: "אני אוספת עלים של דקלים, זרעי אקליפטוס, זרעי ברוש וחובזות יבשים שנשרו מאליהם בלבד ועל ידי
צורתו המיוחדת של העלה הנבחר אני מכינה דיוקן מאלף
מכסף או זהב. הבחירה בקפידה של כל עלה וזרע לתכשיט
מסוים נותנת תחושה של איכות וחיבור נפשי אל התכשיט
ולא רק חיבור פיסי".

קרייתי מורחת שעווה מיוחדת על העלה היבש,
משם היא מעבירה את התבנית שנוצרה לבעל מקצוע
שיוצק את המתכת לתבנית.
גם אז הצורה שיוצאת עדיין לא שלמה, קרייתי מעצבת
במדויק את המתכת היצוקה בצורת העלה המקורי
ויוצרת תכשיט מרהיב ביופיו המחובר לטבע ולאדמה מכל הבחינות.
עוד היא יוצרת תכשיטים מפיליגרן. טכניקת הפיליגרן שימשה את תחום הצורפות כבר מאות רבות בשנים לפני הספירה, במזרח הקרוב ובאירופה כולה. עבודת צורפות ידנית זו, ששמה מורכב מהמילים הלטיניות פילום (חוט) וגרנום (גרגר חיטה), מתבססת על שימוש בחוטים ובכדורים עשויים זהב, כסף או מתכת אחרת המחוברים במגוון צורות. בארץ נתפשה אומנות הפיליגרן כמאפיין של הצורפות התימנית.

קרייתי מחזיקה בעקרונות ברורים בכל הנוגע לעבודותיה, "איני מעצבת את אותו פריט מספר פעמים ותכשיט שעיצבתי לא יחזור על עצמו לעולם" היא מבהירה. "אני לא פועלת לפי הזמנות אלא על פי החשקים האישיים שלי ונקודת מבטי". כמו כן היא מציינת כי מכירת התכשיטים שלה נעשית בכמויות קטנות רק לשם רכישת חומרי גלם נוספים ובכדי ליצור עוד ועוד אמנות.

בתמונה: אחת מהיצירות של נועה קרייתי

התחפשות העלים לתכשיטים משתלבת היטב באווירת חג הפורים הממשמש ובא
חג בו אפשר להתחפש ולהפוך להיות מי שאינך. גם במקרה זה העלים היבשים וחסרי החיים הופכים להיות תכשיט מקסים שהפיחו בו חיים.

כשסיימתי להתרשם מהאומנות הניכרת בעבודותיה של נועה איחלתי לעצמי ולכולנו שנזכה לחוות אומנות אישית ולדעת להתמסר אליה בצורה כל כך טהורה ואמיתית כמו שמקרינה קרייתי ביצירתה.

"האמנות היא פינה של הטבע כפי שהיא נראית דרך המזג האישי" (אמיל זולה)
נראה שאין מתאים ממשפט זה על מנת לתאר את עבודות הצורפות של האמנית
נועה קרייתי. בשיחה איתה היא מסבירה על תהליך היצירה הייחודי של תכשיטיה

עלים מתחפשים לתכשיטים

הצורפת נועה קרייתי, המתגוררת כיום בקיבוץ אורים, מאז ומתמיד עוסקת להנאתה

דור המייסדים

מאת: דניאל בוקובזה

כל מי שרוצה להוריד / לשמוע / סתם להפעיל כששוטפים את הבית אז הנה קישור לענן המוזיקה של מורן-        

אחד הדברים הכי חשובים זה להיות מחויב לחלום שלך, להשקיע בו ולדעת לבחור תחום שאתה מפיק ממנו הנאה ושיעשה טוב גם לסובבים אותך.

לסיום, מה המסר שלך לקוראי מגזין פסאז'?

אני אוהב לצאת לשתות קפה או לשבת עם החבר'ה במסעדה כדי להתאוורר. אתה יכול לצחוק, אבל גם אני אוהב לשמוע שירים כדי להירגע, וגם לצאת למסיבות וליהנות ממוזיקה שD.J אחר יצר.

כשאני רוצה להירגע מהעבודה אני שומע מוזיקה, מה D.J עושה כשהוא רוצה להירגע מהמוזיקה?

בוודאי. כרגע הכיוון שלי הוא להתפתח בענף. ענף המוזיקה הוא רחב וכולל המון מקצועות ואני רוצה לעסוק בכל מה שיתאפשר לי בתחום. מעבר לעשייה במועדונים אני עושה מוזיקה באירועים-בר מצוות וחתונות, וכרגע התחלתי להיכנס גם לתחום עריכת סאונד לחברות גדולות בשוק.

ומה התוכניות שלך להמשך, אתה מעוניין להישאר בתחום?

כשאני רואה למשל בפייסבוק אנשים שהיו במסיבות מעלים קישורים של סטים שהכנתי, וכשאני נוסע עם הרכב בעיר ומזהה מוזיקה שהכנתי מתוך רכבים נוסעים, זה ממלא אותי גאווה וסיפוק כי זה מה שרציתי מההתחלה- שאנשים ייהנו ממה שאני עושה, ושישמעו על העיר ועל האנשים הנפלאים שפה בהקשר חיובי. אני מרגיש שאני מייצג ומייחצ"ן את העיר, כעוד חלק קטן משינוי התדמית לטובה שנתיבות עוברת.

מה מספק אותך, מה נותן לך את הדרייב להמשיך?

ברור,לקחתי את אותם אנשים יחד עם חברים נוספים לסיבוב בנתיבות. הם ראו את מרכזי הקניות, את המועדונים שמלאים ואת הבליינים שמפרגנים בטירוף, והם הבינו שאנחנו רחוקים מהתדמית שנוצרה. יש כאן ציבור גדול שצורך תרבות מגוונת וככה אפשר היה למשוך לכאן עוד ועוד אמנים נחשבים.

והתדמית השתנתה לדעתך?

הדבר הראשון שהם שאלו זה: "איפה זה לעזאזל נתיבות", ואז הייתי צריך לפתוח מפה ולהראות להם איפה זה וליד איזה ערים נתיבות נמצאת.הדבר השני שהם שאלו זה אם התחלתי לתקלט בהילולות, זאת הייתה התדמית של נתיבות בזמנו, עיר שהיא די "חור" ושאנחנו עושים פה הילולות כל שני וחמישי.

אז גם התחלת להופיע מחוץ לנתיבות, איך בליינים ואמרגנים הגיבו כששמעו שאתה תושב העיר?

בגיל 15 שמעתי ברדיו על קורס D.J'S שרדיו דרום פותח בבאר שבע. נרשמתי לקורס וזה עוד יותר הכניס אותי לקטע. לאט לאט השתפרתי, התחלתי ליצור ולהשמיע לחברים שהתלהבו. תוך כדי תקלטתי במסיבות ימי הולדת של חברים מהשכבה. אז הבנתי שזה דבר שאני טוב בו ושכדאי מאד להפוך את התחביב למקצוע. כשמועדון הסוגויה נפתח, התחלתי לתקלט שם באופן קבוע.

ואיך בדיוק התחלת?

בדיוק. אפשר לומר שמאז חלמתי להיות D.J ליצור מוזיקה ולגרום לאנשים להנות ממנה.

זה היפנט אותך?

כבר בבר מצווה שלי, במקום להסתכל על הדודים ועל המנות שהגישו, התמקדתי יותר במה התקליטן עושה ואיך הוא מכניס לאווירה את המשתתפים.

אז בוא ספר לי, איך בכלל הגעת לתחום הזה?

כיום כשלכל צעיר בנתיבות יש ערכת קריוקי ותוכנות לעריכת מוזיקה והוא לא מהסס להשמיע את זה ברבים, כשהפייסבוק עמוס בקישורים של D.J'S מתחילים, קשה כבר להיזכר בתקופה שסצנה זו רק הייתה בחיתוליה. עד אז סצנת ההיפ הופ והראפ תפסה את הבמה, סאבלימינל היה הדבר הכי חם בתעשייה והיינו רגילים להזמין "תקליטן" לאירוע. אלא שאז הגיח לחיינו עידן חדש- עידן הD.J.אמנים כמו דיוויד גואטה, סקאזי ולאחר מכן גם avicii וארמין ואן ביורן, התחילו לתת את הטון ברדיו ובהופעות, והבשורה לא איחרה להגיע לנתיבות, אז החלו להיפתח מועדונים אחד אחרי השני. אחד ה- D .J's הראשונים שהיו על העמדה במועדונים אלו הוא מורן נגר (24), כמעט אין אחד בנתיבות בגילאי 13-35 שהשם שלו לא מוכר לו. הוא תיקלט בכל מועדון גדול בעיר וכבש עמדות במועדונים נחשבים בבאר שבע ובמרכז הארץ. בחדרו המקושט במערכת רמקולים היקפיים כפי שהייתם מצפים למצוא אצל יוצר שנושם וחי מוזיקה 24 שעות ביממה, הוא מספר בראיון למגזין "פסאז'" על כברת הדרך שעבר בתעשייה.

עוד לפני שמועדונים צצו בנתיבות כמו פטריות אחרי הגשם, החל הדי-ג'י מורן נגר מנתיבות לחתור להגשמת חלומו - יצירת מוזיקה שתעשה טוב לאנשים ותהיה חלק מיצירת תדמית חיובית לעירו. בראיון למגזין פסאז' הוא מספר על הדרך שעבר עד למיצובו כדי ג'י ששמו מוכר בכל הארץ.

תודה רבה מורן.

זאת שבעד // קריוקי הכי בעד שיש...!

אז איך האהבה לקריוקי התחילה..

הנה מגיע לו סוף שבוע ומתחילים הטלפונים לכל החברים בשאלה מה עושים היום", איך מנצלים את סוף השבוע, אחרי שבוע מעייף של עבודה/לימודים וכו'.. הרעיונות שעלו; נצא קצת לבלות בנתיבות, אולי לסוגויה, אולי לטרויה, אפשרי גם דראפט. ההתלבטויות בעיצומן ובסוף מרוב דעות לא מגובשות נשארים בבית או שבמידה והיתה החלטה של פה אחד לאיזה מקום בילוי יוצאים יוצאים.. אך פה נכנס עניין הקריוקי שלפני כל יציאה נפגשים כל החבר'ה באחד מהבתים יושבים, מפעילים קריוקי, נכנסים לאווירה ואז יוצאים לבלות..עם הזמן הבילויים הלכו ופחתו והתחלנו לארגן ערבי קריוקי בכל סופ"ש באופן קבוע .זו הנאה גדולה ומגבשת בעיניי כשנפגשים כולם עד השעות הקטנות של הלילה בלי צורך לצאת לבלות בחוץ ששם כל אחד מתפזר..קריוקי זה מהנה ואף מצחיק יש מגוון רחב של זייפנים, תמיד יש את האדם שלא מוכן להעביר את המיקרופון וזה מה שעושה את זה מעניין ומצחיק כי תמיד גם יש את האחד שלא חלמת שהוא ישיר הוא מביא ביצועים שאכן היו מביישים אותו חח.. מרוב שקריוקי נכנס חזק לשוק ניתן למצוא ערכת קריוקי בכל בית אצלי באופן אישי שאנחנו 4 בנות נשואות, בכל בית יש ערכת קריוקי ואפילו בבית הוריי. זה הפך למסורת במשפחתי שכל מפגש יש "נוהל שירה".מה שכן גם בתחום הבילוי יש ערבי קריוקי אחת לשבוע אך מרוב שזה משהו שנפוץ בכל בית אין צורך לצאת..לכן ממליצה בחום והכי בעד שיש ומי שמעוניין מוזמן אליי לערב קריוקי כל סופ"ש כל הסופ"ש.!



ליזט יפרח אפק, בת 26, סטודנטית לחינוך ועובדת כמדריכת ילדים ד-ו בקיבוץ דביר.
 

מתנגדת // בתור נפגעת קריוקי אני אומרת בפה מלא! לא אוהבת. זה ממזמן כבר לא תחביב או חביב. כשאני מגיעה לשכונה שלי ואני קולטת את הרמקולים הענקיים שהשכנים שלי הציבו בכניסה לבית, הווריד שלי במצח נזכר שהוא קיים ומתעורר לחיים ברגע. הנקודה היא לא להיות משביתת שמחות, או משטרת השכונה, עם זאת אפשר לשמוח, לשיר, ולבטא את זה בזיופים עולים ויורדים לצליל שיריו של אייל גולן, אך לא כשזה בשעות הגיוניות עם ווליום לא סביר בעליל. זאת כבר חוצפה. תתארו סיטואציה, יום חמישי, סופשבוע, אני מגיעה ב9 וחצי בערב אחרי יום עבודה, השכנים ממקמים את הבוקסות, וגם תופסים לי את החניה. וואלה בקטנה. המוזיקה מתחילה שעה אחרי, אותו שיר של עופר לוי מתנגן ברפיט. הפסקתי לספור. הווליום כל כך חזק שכבר סגרתי את התריס והחלון וגם את הווילון. השעה כבר אחרי חצות, המוזיקה ממשיכה לנגן. מכוונת שעון ל-7 בבוקר, צריכה קום לעבודה, אני מנסה לישון, מתהפכת במיטה. לא מצליחה. בשלב מסוים גם כשהמוזיקה כבתה, הפיזור של המסיבה גם הופך לרעשני, וקולני. השעה כבר 3 וחצי. איכשהו נרדמתי. הלכתי לעבודה שרדתי כמו גדולה, לא נורא מתכננת שנ"צ עד כניסת שבת. אממא, שלשכנים יש תוכניות משלהם, לא לאלו של יום חמישי, אלא לבית שצמוד אליהם. גם הם פתחו במסיבת אחר הצהריים, אותם שירים, אותו דיסק מתנגן, אותה פעולה של תריס+חלון+וילון. אולי דיי! הגבול כבר מזמן נחצה. בדרך כלל מי שאחראי למסיבות ההוללות האלו הם צעירים, בני נוער שלא מצליחים לפתוח את הראש ולראות מישהו אחר חוץ מעצמם. לא בכדי עלתה הצעת חוק נגד מוזיקת קריוקי,כנראה שאני לא היחידה. ברגע שהכיף הופך להיות סבל של משיהו אחר, זה כבר הופך למעשה שהוא בלתי מוסרי. וזו הבעיה העיקרית של הדור שלנו, אנחנו לא מסתכלים מעבר לצלחת שלנו. אם היו יודעים לאכוף תקנות לדוגמא, שבשעה 11 וחצי המוזיקה נגמרת, אני ועוד אחרים לא היינו מפתחים אנטגוניזם כלפי קריוקי וכל היוצא בזה. כי סך הכול זה ממש נחמד לשבת ולזייף עם חברים לצלילים מוכרים.

נופר יחזקאל, בת 24, סטודנטית לתואר ראשון בתרבות יצירה והפקה.

להלן מדגם דעות העונה על השאלה:
"קריוקי", תחביב כיפי וחברותי או טראש רדוד והמוני?

בתקופה האחרונה קריוקי הופך לחלק מהנוף של העיר

לפני כחצי שנה פנה אל ישראל חן דהן מנה"ל המתנ"ס בנתיבות, בבקשה ליצור ערך מוסף לחדר הכושר.הרי ממילא חדר הכושר משמש כמשפחה שמעודדת ותומכת,

אז למה לא להפוך את זה למשהו קבוע מחוץ 

לגבולות חדר הכושר. וכך הגה ישראל את הקמת 

הקהילה הספורטיבית שנקראית "קבוצת הריצה של נתיבות"

 קבוצת הריצה של נתיבות הוקמה לפני חודשיים וחצי

 ובאימון הפתיחה השתתפו כ20 אנשים והגיעו כיום ל50.

גיוון הגילאים והמשתתפים הוא לא פחות ממדהים,

מבנות האולפנה לאה, גיל ויובל בנות ה16 ועד חבר המועצה

מטעם הליכוד ז'קי אלפסי בן ה60, חלקם תושבי נתיבות

וחלקם מהמושבים מסביב. את המפגשים בימי רביעי ומוצ"ש

מתחיל ישראל בשיחת מוטיבציה וקביעת מטרה לאותו אימון

ולאחר מכן הקבוצה עורכת חימום מקצועי ו..מתחילה לרוץ הקצב הוא אישי - כל אחד לפי מה שהוא מסוגל - 5,2 או 10 ק"מ כשהמטרה זהה לכולם - להתקדם לעבר נפח ריצה גבוה יותר ולהשתתף באופן פעיל בתחרויות כדוגמת מרתון תל אביב האחרון או מרתון חצרים שבו השתתפו חברי הקבוצה. הערך הבריאותי שבעניין ברור-מכון וינגייט פרסם שגברים ונשים שדיווחו על עלייה בביצוע פעילות גופנית, הורידו ב35%-20% את הסיכון לתמותה ובמקרה של פעילות ספורטיבית גבוהה יותר הסיכון ירד ב50%!) אבל מלבד זאת, נחמד להיות חלק מקבוצה ספורטיבית שרצים ביחד במטרה להשתפר ולהתקדם ולייצג את העיר נתיבות, ובכך לתרום לתדמית העיר ותושביה אני שוקל להצטרף ואתם?

קבוצת הריצה

לאחר קורס מדריכי כושר בוינגייט ותעודת מדריך כושר בכיר בינ"ל בספיר עבד ישראל בחברת 'energym' בב"ש כמדריך כושר ומדריך חוגי ספורט שונים לפני כחמש שנים, ביולי 2009 עבר ישראל להתגורר בנתיבות בשל מה שמתברר כבייבי שלו - חדר הכושר בנתיבות שבניהולו. חדר הכושר ממוקם ליד הבריכה החדשה בנתיבות מחזיק במכשירים חדישים ומושך אליו אוכלוסייה מגוונת; צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, חברי מועצה, בעלי חברות ואנשים פשוטים שרוצים רק לשרוף קלוריות ולחטב אם אפשר.

בתמונה: חברי קבוצת הריצה של ישראל אלמוג

טיפה רקע: קבוצת הריצה של נתיבות הוקמה ע"י ישראל אלמוג (29) המנהל של חדר הכושר בנתיבות, לישראל יש קשר עמוק לספורט - בגיל 12 הצטרף לקבוצת ג'ודו באופקים אצל לא פחות מאשר אבא של אורן סמדג'ה הידוע. אהבתו לכושר וספורט המשיכה בבחירת שירותו הצבאי כמדריך כושר בבית הספר לטיסה בחצרים ומסמיך מדריכי ספינינג במילואים.

בתמונה: חברי הקבוצה באימון מוצ"ש

מוצאי שבת, הזמן המושלם לבדוק כמה-כמה עשתה הקבוצה שלכם בכדורגל (גברים), לצפות בתוכניות בישול בטלוויזיה (נשים בעיקר), להרים טלפון לבן שסגר שבת או לנקות את הבית, נכון? אז זהו, שלקבוצת הריצה של נתיבות יש מסר בשבילכם:

"עזבו הכל, בואו לרוץ!".

בתמונה: חברי קבוצת הריצה של ישראל במרוץ חצרים

קבוצת הריצה של ישראל אלמוג, החלה את דרכה לפני מספר חודשים.

חברי הקבוצה דוגלים ומאמינים במשפט: ההתמדה מביאה לתוצאות. ואכן יש תוצאות.

ההמשך יבוא...

״אז מה?... קפה?״ הוא שואל אותי בנימה מלצרית. ״הפוך, על סויה״ אישרתי לו בחיוך. המלצר הגיע אחרי שתי שניות מהרגע בו הוא לחץ על הזמזם. הבחור הזמין קפה הפוך אחד, אחד על סויה וסופלה שוקולד עתיר קלוריות, חלב וביצים. ״זה בשבילך, כן? את צריכה קצת להשמין״. הוא שאל עם חיוך שניסה בכל כוחו להיראות מתוק. ״אני טבעונית״, לחשתי בתקווה לבאס אותו עד-מאוד. ״וואלה... בחורה עם אידיאולוגיה, עוד מנתיבות? אהבתי״ הוא אמר לי. חצוף! רק הגיע וכבר שופט; גם אותי וגם את העולם שסביבי. ״אני חייבת שניה לשירותים״, חייכתי ואמרתי בלי להתנצל, ״מחכה לך מהממת״. נכנסתי לפנים המסעדה מהדלת האחורית וברחתי אל הרכב מהדלת הקדמית. ידעתי שהכל שקוף וחשוף ושהוא רואה אותי בורחת לי... לא באמת היה איכפת לי, וחוץ מזה; יש לי דייט מעניין יותר בעוד שעתיים.

אבל אמרתי לעצמי שזה לא משנה איך הוא נראה, שאתן הזדמנות אחת קטנה. כדי לשבור את הקרח, הושטתי את ידי בצורה מלכותית, בצורה כזו שהוא יוכל רק לנשק אותה בתמימות ראשונית. הוא היה אמור לצחוק ולסרב באקט גברי, אבל במקום זה הוא הסמיק, נישק והוסיף ״יד מושלמת״. רציתי להקיא.

מאמץ ודלק עד היעד שלי. הוא לא הכיר את העיר, אמרתי לו שיכנס מהכניסה הראשית ושיתקשר אלי כשיגיע למגדל המים. הוא הגיע והתקשר, הסברתי לו את הדרך בתוך הפקקים העמוסים של יום חמישי, הפקקים האלו שבטח לא מתקשרים לו עם תדמית העיר הסגפנית. הוא הצליח לפלס את דרכו והגיע. אני כבר יושבת בבית הקפה באיזור החיצוני, כדי שאוכל לעשן בכל רגע בו לא באמת יהיה לי מה להגיד. הוא ראה תמונות שלי, אני מניחה; כי הוא פשוט התיישב מולי. הושיט ידו אל ידי בחיוך מתלהב, ואני כבר רציתי לברוח.

אז קבעתי דייט. כבר הרבה זמן שלא יצאתי לאחד כזה, בטח שלא ניסיתי. רציתי קצת לרכוב על החופש הזה שכולם מדברים עליו, ללטף את האוויר ובעיקר, לקבל כוסות שתיה חינם מכל גבר שני. קבעתי איתו פה בנתיבות באיזה בית קפה המוני - סתם כדי שהוא יהיה זה שיבזבז קצת זמן,

הדייט שלי בנתיבות / עדן סימן-טוב

2014 'פאסז © 

 תרבות וספורט 

bottom of page